החלטה בתיק ב"ש 091162/05

העוררת, שירן כהן, הורשעה בבית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב (ת.ד. 13647/02), בעבירות שעניינן ביצוע פניית פרסה בחוסר זהירות, ונהיגה חסרת זהירות.

ביהמ"ש גזר על העוררת 6 חודשי פסילה בפועל, פסילה על-תנאי וקנס כספי.

העוררת הפקידה את רישיון הנהיגה שברשותה ביום 21.7.2003.

בתאריך 3.8.2003 נענתה בקשתה של העוררת לעכב את ביצוע עונש הפסילה, במסגרת ערעור שהוגש על ידה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וזאת עד לתאריך 31.10.2003.

יצויין, כי ביום 8.12.2004 נדחה הערעור שהגישה העוררת, כאמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העוררת תפקיד את רישיון הנהיגה שברשותה במזכירות ביהמ"ש קמא עד ליום 25.12.2004.

אין חולק, כי ביום בו הסתיים מועד עיכוב ביצוע עונש הפסילה, היינו - 31.10.2003 - לא הפקידה העוררת רישיון נהיגה כלשהו, במזכירות ביהמ"ש לתעבורה או ברשות הרישוי. לטענתה של העוררת, לא היה ברשותה רישיון נהיגה בר-תוקף והיא לא פנתה בבקשה לקבל רישיון נהיגה חדש, ולפיכך לא היתה יכולה להפקיד כל רישיון נהיגה. העוררת הוסיפה וטענה, כי לא נהגה מיום 31.10.2003 עד ליום מתן פסק-הדין בערעורה (8.12.2003), ולפיכך יש לנכות מתקופת הפסילה 38 ימים שחלפו מאז 31.10.2003 ועד 8.12.2003.

הבקשה הוגשה לביהמ"ש דלמטה תחת הכותרת "בקשה לתיקון חישוב פסילה", ונדחתה. מאחר שהעוררת אינה משלימה עם ההחלטה, הוגש הערר שבפניי.

עו"ד בר, ב"כ העוררת, חזר וציין כי העוררת לא חידשה את תוקף רישיון הנהיגה שהיה ברשותה, וממילא לא היה ביכולתה להפקיד רישיון נהיגה, במזכירות ביהמ"ש לתעבורה.

העוררת ראתה עצמה כמי שנתונה בתקופת פסילה, ולא נהגה רכב מנועי, עד ליום בו נדון ערעורה.

בנסיבות אלה, סבור ב"כ העוררת, כי יש לנכות מתקופת הפסילה 38 ימים בהם היתה העוררת נתונה בפסילה, הלכה למעשה.

ב"כ המשיבה, עו"ד טבצ'ניק, הפנתה להוראות תקנה 556 ו- 557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), מהן עולה כי מי שנדון לעונש פסילה חייב להמציא את רישיון הנהיגה שברשותו, לביהמ"ש שהורה על הפסילה "מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". אם רישיון הנהיגה אבד ואין בידי הנאשם עותק של הרישיון, מוטלת עליו החובה להמציא תצהיר למזכיר בית המשפט הנוגע בדבר. תצהיר זה מהווה תחליף נאות להמצאת הרישיון עצמו.

הרציונל העומד מאחורי הוראה זו הינו, כי מי שנפסל מלנהוג ברכב מנועי, נדרש לעשות מעשה גלוי כלפי הרשויות, המלמד על עצם מודעותו לקיומו של עונש הפסילה, ומהווה נקודת התחלה לביצוע עונש זה.

עו"ד טבצ'ניק הוסיפה וטענה, כי גם אם מדובר בתקנה 557 לתקנות, ברישיון נהיגה שאינו בר-תוקף או ברישיון שאבד, יש להחיל הוראות תקנה זו גם על מי שאין ברשותו רישיון נהיגה, מכל סיבה אחרת.

לפיכך, מבקשת ב"כ המשיבה שלא לקבל הערר.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר.

אכן, ברשותה של העוררת לא היה רישיון נהיגה בר-תוקף, שעה שהסתיים מועד עיכוב ביצוע עונש הפסילה.  לפיכך, לא ניתן היה להפקיד את רישיון הנהיגה, כמצוות תקנה 556 לתקנות. ואולם, תקנה 557 מחייבת מי שרשיונו אינו בר-תוקף או שהרישיון אינו מצוי ברשותו, להמציא תצהיר למזכיר ביהמ"ש, המאשר כי אין בידיו רישיון נהיגה בתוקף או שהרישיון אבד. הגשת תצהיר זה מחוייבת המציאות, מאחר שאין כל דרך לוודא כי בעל הרישיון מודע, אכן, לקיומו של עונש הפסילה ולמועד כניסתו לתוקף. המדובר במעשה גלוי, שיש בו מחד גיסא לחייב את המצהיר; ומאידך גיסא, להעמיד את הרשויות על דבר העובדה כי עונש הפסילה נכנס לתוקפו.

גם אם תקנה 557 לתקנות מדברת על רישיון נהיגה שתוקפו פקע או ברישיון שאבד, נראה כי יש להחיל את התקנה על כל מקרה בו אין בידי הנאשם רישיון נהיגה או כל מסמך חלופי אחר, המעיד על היותו בעל רישיון נהיגה (ראו: בש"פ 2199/03 מאיר נ' מ"י, פ"ד נז(3) 467;  ורע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מ"י, פ"ד נד(2) 481).

הערר נדחה.

ההחלטה ניתנה היום ז' באייר, תשס"ה (16 במאי 2005) בלשכה, ותומצא לצדדים ע"י המזכירות.